כשאני מסתכל אחורה, על הדרך שלי בשחיה, זה באמת מרגיש לי כמו במטפורה, של טיפוס על הר.
התחלתי לפני שנתיים בערך, ולא יכולתי לסיים שחיה רצופה של 4 בריכות, 100 מטר 😒.
שחיתי לפי תוכנית, בין פעמיים לשלוש בשבוע, וכל שבוע הגדלתי קצת את כמות הבריכות.
שחיתי גם בבריכה וגם בים.
בתחילת השנה, ממש לפני הקורונה, הצלחתי לשחות קצת יותר מ 2 ק"מ בים.🏊
וגם שחיתי 1.8 ק"מ בכנרת, בפעם הראשונה בחיי.
בבריכה כבר שחיתי 3.8 ק"מ, 152 בריכות.
זו היתה המטרה שלי, וזה היה היה סיפוק אדיר להגיע אליה.
ואז הגיע הגל הראשון של הקורונה שגרר הפסקה בשחיה.🌊
כשהוא נגמר חזרתי לשחות, אבל היה לי קשה לחזור למרחקים ששחיתי.
כל כך רציתי לחזור למרחקים האלו.
זה ממש הרגיש לי כמו לטפס בחזרה על הר.
בהרבה אימוני שחיה, דמיינתי לעצמי, שאני שוחה את צליחת הכנרת הבאה בראש 😀
אני ממש מאמין שכשאדמיין, אעשה פעולות וממש ארצה = אצליח! 😇
בשבילי אני מאמין, שדמיון מודרך זה דבר טוב.
בסוף הצלחתי לחזור ל 2.7 ק"מ בבריכה, למרות הקושי.
ואז הגיע הגל השני של הקורונה.
ועוד פעם הפסקה בשחיה.
אני ממש מתגעגע לשחיה.
אבל ברור לי שאחזור לשחות, ומה זה ידרוש, אבל אני מצפה לזה 🙏
כמו במשפט:
It is hard to put the effort in to create greatness, but it is a lot harder, to accept the reality that you could have been great
נחשפתי לכתבה שנותנת השראה יומית.
מדובר על עיוור ששבר שיא ישראלי באליפות אירופה ב 200 מטרים. שמו ליאב סלומון.
מדובר על עיוור ששבר שיא ישראלי באליפות אירופה ב 200 מטרים. שמו ליאב סלומון.
משפט שלו שהוא השראה אמיתית:
"תזכרו שאין מקום שהוא רחוק מדי, השאלה היא רק כמה רחוק אתם מוכנים להגיע."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה