באחד הימים, עשיתי כהרגלי, פריימינג של טוני רובינס.
בקטע של הוקרת תודה, אני תמיד משחזר 3 רגעים מהיומיים האחרונים.
באחד מהם הוקרתי תודה על יום לפני כן, שהיה בו ביקור פשוט וקצר, ביחד עם שני הבנים הגדולים שלי, אצל אבא שלי בבית הסיעודי, שהוא שוהה בו.
ואז, בום, היה לי חיבור חזק לעצמי.
ראיתי מחדש את הבנים שלי ואותי מספרים לו כל מיני דברים.
ראיתי אותו כל כך מבוגר, חלש, לא יכול לעמוד לבד, אומר דברים בלי קשר, לא זוכר את שמות הבנים שלי.
והוא בסך הכל בן 73.
אבל כן, מצליח בקושי וקצת, להיזכר בזכרונות העמוקים מתקופת הילדות איתי, של צלילה עם שנורקל באילת, של הים בנתניה, של טיולים, לאכול דגים.
למחלה שלו יש כרטיס אחד ואין מרפא.
כל מה שאני יכול לעשות זה רק לנסות לבוא אליו לבקר, כמה שיותר, לבד ועם המשפחה.
ולהוקיר תודה על הזמן שנשאר איתו, לשכוח ולסלוח על דברים ומשקעים מהעבר.🙏🙏
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה