נוצרה הזדמנות..
היה יום שבת עם מזג אויר וים מושלם.
קבעתי עם הבן שלי לעשות אימון מדמה מרוץ תריאטלון ספרינט.
750 מ' שחיה, 20 ק"מ רכיבה, 5 ק"מ ריצה. 🏊🚴🏃
עשיתי כבר כל אחד מהם בנפרד אבל לא ביחד.
לפי הערכה, זה היה אמור להיות, בערך כשעתיים וחצי אימון כולל זמני ההחלפות..😬
זה אמנם רק אני והבן שלי, לא כמו מרוץ אמיתי, אבל ממש דומה.
הרי אנחנו חלק מקבוצת התריאטלון של משפחת רובינפלד - טריפלד.😀
הייתי קצת לחוץ, לא ישנתי כל כך טוב מסיבות שונות.
נזכרתי במשפט שאני אוהב של אלון אולמן:
"גיבורים הם לא אנשים שלא מפחדים. הגיבורים מפחדים ופועלים, למרות הפחד. השאר, נותנים לפחד לצייר את הגבולות שלהם!" (אלון אולמן)
אני מאוד מאמין במשפט הזה וחושב שהוא נכון.
הוא פוגש אותי בהרבה מקומות שונים. 😀
יצא לי בעבר לשלב רכיבה של 20 קמ וריצה של 5 קמ, אבל רק פעם אחת, לפני שבועיים בבצת.
לא עשיתי את הכל, כולל השחיה בים והחלפות מלאות.
זה מבחינתי כבר מורכבות גדולה יותר, כי יש את העייפות וההשפעה של השחיה, מי ים קרים, מלח ועוד...😀
זה משהו שלא עשיתי עוד עד היום.
רק לסיים את זה יהיה בשבילי ניצחון עצמי, ענק, שלי, והוכחה ל"ניר הילד" הפנימי שמה שהיה בעבר לא אומר כלום על מה שאפשרי בעתיד.. 🗣️
ארגנתי את הציוד בערב שלפני, קמתי בשעה 5.00.
בשעה 6.20 הייתי, יחד עם יובל הבן הגדול שלי, על קו המים.
המים היו כל כך קרים.😨
אבל, נכנסנו למים והתחלנו..
זה היה לי ממש קשוח.
התמונה שכל הזמן היתה לי בראש היא כאילו שאני מסיים את המרוץ.
בפועל, סה"כ זמן האימון (מירוץ) היה, שעה ו- 47 דקות , שזה זמן סבבה בשבילי.
אני בכלל רציתי רק לסיים..
עכשיו, אחרי, יש לי הרגשה כל כך כיפית של הגשמה ממש כמו התפרקות כזו.
אחרי שנה וחצי של אימונים, חמש פעמים בשבוע, בשחיה רכיבה וריצה.
אחרי מספר פציעות מגוונות.
היה לי כיף וגאווה לעשות את זה עם יובל הבן שלי.
ממש אושר 🙏
אני בכזה היי עכשיו.😆
זו ממש סגירת מעגל בשבילי, שניר הילד המעפן בספורט, שאף פעם לא צירפו אותו לאף קבוצה, וראה את עצמו ככישלון בזה.
הפך להיות מבוגר בטטת כורסא.
ועכשיו סיימתי מרחקים מלאים של תריאטלון ספרינט.
זה לדעתי המניע העיקרי שעומד מאחורי הספורט אצלי, מלבד, כמובן הבריאות.💪
אז, השלב הבא הוא, בצורה מאוד מדורגת.
להתאמן למירוץ תריאטלון אולימפי.
1500 מטר שחיה, 40 ק"מ רכיבה, 10 ק"מ ריצה.
זה אתגר ממש רציני בשבילי..😬
יש, הצלחתי 👍👍
